בעיני החסם הכי גדול לחופש כלכלי הוא המילים "יותר" "מגיע לי" וכל וריאציה שלהם. כל עוד אתה כל הזמן עסוק בלהגדיל הכנסה עוד ועוד ועוד כדי שתוכל לממן עוד ועוד דברים, לעולם לא תגיע באמת לחופש כלכלי ולא ממש משנה כמה ההכנסה שלך גבוהה.

יצא לי לראות לא מעט אנשים עם רמת הכנסות מאוד גבוהה שבפועל רחוקים מאוד מחופש כלכלי כי לתפיסתם מגיע להם והם הרוויחו את הזכות לא לחסוך ולא לוותר על שום דבר. כל אחד והפינוק שלו כמובן. לאחד זה יהיה בית יותר גדול או רכב חדש ויוקרתי, לאחר חופשה שכל הצעה להוזיל אותה נתקלת בהתנגדות כי מה פתאום לחסוך? מגיע לי ואני יכול להרשות לעצמי יותר.

יש הטוענים שבכלל לא צריך לחסוך רק להגדיל הכנסות עוד ועוד. אני חושבת שאם לא יודעים מתי יש לנו מספיק, לעולם לעולם לא נהיה בחופש כלכלי. כי מה שקורה בפועל זה שאנשים מגדילים הכנסות ואז מעלים הוצאות בהתאם. כי מגיע להם. כי הם הרוויחו את זה. כי הם רוצים להנות מהחיים. הכל טוב ויפה, אבל זה משאיר אותנו במירוץ העכברים להשיג עוד ועוד כדי שנוכל להמשיך לצרוך דברים ולהמשיך להשתדרג. כל שני וחמישי עולים פוסטים של אנשים שמכניסים 30, 40, 50 ואפילו 70 אלף ש"ח בחודש וזה לא מספיק כדי לייצר להם חופש כלכלי. ומנגד יש אנשים שיצאו לחופש כלכלי גם עם הרבה פחות.

מה זה אומר מספיק? איך אפשר לדעת שסכום מסויים מספיק לנו? זה מתחיל בעיני מהבנה שחופש כלכלי לא אומר אינסוף כסף. זה לא אומר שאפשר לקנות כל דבר שרוצים ולא צריך יותר לעולם להסתכל על תווית מחיר של שום דבר. זו ההגדרה של עושר ולא של חופש כלכלי. חופש כלכלי מבחינתי אומר שיש לי מספיק הכנסות פסיביות כדי לאפשר לעצמי את רמת החיים שאני רוצה ללא תלות בעבודה. ורמת החיים הרצויה ממש לא חייבת להיות בסגנון העשירון העליון. אנחנו חיים בחברה צרכנית שמעודדת אותנו בכל רגע נתון לרצות עוד ועוד דברים. אין ספק שקשה לעמוד בפיתויים שמקיפים מכל עבר ומשכנעים אותנו שלרכוש מוצר כזה או אחר, זה מה שיעשה את החיים שלנו טובים יותר. אבל ברב המקרים, אם עושים חשיבה עמוקה עם עצמנו, מגלים שיש דברים שבאמת חשובים לנו ותורמים לאושר שלנו, ויש דברים אחרים שלא.

חופשה משפחתית ארוכה בנורבגיה

מי שמכיר אותי יודע שאני ממש לא חיה בסגפנות אבל החופש הכלכלי שלי התחיל מבחירה ותעדוף של מה שבאמת חשוב לי ומהגדרה של סכום ספציפי שדרוש לי כדי לתחזק את רמת החיים שאני רוצה. אני לא בריצה אינסופית להגדיל עוד ועוד. אני כן בוחרת על מה להוציא כסף ועל מה לא. כך למשל, טיולים הם סעיף כבד אצלי בתקציב. למישהו אחר זה אולי ייחשב מותרות אבל בשבילי טיולים הם אויר לנשימה ותורמים ישירות לאושר שלי ולכן אני טסה הרבה ולא מוותרת על זה. למותגים לעומת זאת אין אצלי סעיף כי זה בכלל לא מדבר אליי. ודברים לבית לעיתים אעדיף לרכוש יד 2, זה גם יותר זול וגם ידידותי לסביבה אז שתי ציפורים במכה. העדיפויות של מישהו אחר יכולות כמובן להיות שונות לגמרי משלי. אין פה נכון לא נכון, זה אינדיבידואלי לגמרי. אבל כן לגיטימי לגמרי בעיני להחליט על מה שווה לי להוציא ועל מה לא וזה לא סותר תודעת שפע או חופש כלכלי.

כל האמור לעיל משקף כמובן את דעתי האישית בלבד. זו לא תורה מסיני ולא מחייב אף אחד. אז אם מישהו לא מסכים, לגמרי סבבה וזכותו המלאה. לגיטימי גם לרצות עושר או בכלל לא לחלום על פרישה מעבודה כי נהנים בה ושואבים ממנה סיפוק והגשמה עצמית. כל האמור לעיל מתייחס למי שכן שואף להגיע לחופש כלכלי ולפרישה מעבודה.

שורה תחתונה - לחיות בחופש כלכלי לא אומר להיות עשיר מופלג שיכול להרשות לעצמו הכל ולא צריך לחשוב על שום הוצאה. זה פשוט אומר לדעת מה חשוב לך ושווה לך להוציא עליו, ומה מיותר ואפשר לוותר בלי להרגיש בכלל. אם אתם רוצים להגיע לחופש כלכלי, תתחילו מלהחליף את המילה "יותר" במילה "מספיק". אם תצליחו בזה, כבר עשיתם חצי מהעבודה.